1. בפנינו עתירה נגד החלטת ועדת השחרורים לשחרור על תנאי ממאסר, לפי סעיפים 25 ו- 28 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק).
2. המשיב מס' 1 (להלן: המשיב) מרצה עונש מאסר בן 24 חודשים בגין עבירות התפרצות למגורים בכוונה לבצע עבירה, ניסיון גניבה, החזקת מכשירי פריצה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
3. ריצוי עונש המאסר החל ביום 11.5.11. מועד חלוף שני שלישים (בניכוי מינהלי) מתקופת מאסרו חל ביום 15.5.12 ומועד תום ריצוי המאסר במלואו חל ביום 19.2.13.
4. המשיב הגיש בקשה לשחרור על תנאי מהמאסר בהתאם לחוק. נטען כי לפני שנכנס לכלא שהה 9 חודשים במסגרת סגורה לטיפול בהתמכרות להימורים ושרות המבחן אף המליץ להעמידו במבחן בלבד ולהשית עליו צו שירות לתועלת הציבור (כאשר בימ"ש השלום בחיפה אימץ המלצה זו אך ביהמ"ש שלערעור הורה על המאסר בן 24 חודשים). נטען עוד כי התנהגותו של המשיב בין כתלי הכלא הייתה ללא דופי, שימש כתומך באנשים הסובלים ממחלות נפשיות, יצא לחופשות וחזר במועד ורש"א המליצה על תכנית שיקום.
5. המדינה התנגדה לשחרור וטענה כי המדובר במאסרו השישי של המשיב, כאשר לחובתו 21 הרשעות קודמות בעבירות כלפי הרכוש, סמים, נשק, הטרדת עד, איומים, הפרעה לשוטר ו- 7 עבירות של הפרת הוראה חוקית. המדינה טענה כי המשיב כבר קיבל 3 פעמים שחרור מוקדם על ידי ועדת השחרורים, כאשר בכל פעם הבטיח המשיב שלא יחזור יותר לכתלי הכלא והביע חרטה, אך לאחר תקופת מה שב לבצע עבירות ורישיונו הופקע. המדינה טענה כי המדובר בעבריין רצידיביסט המנהל אורח חיים עברייני.
6. בהחלטה מיום 15.7.12 החליטה ועדת השחרורים (בראשות השופט בדימוס ח. שילוני) לשחרר את המשיב שחרור מוקדם. ועדת השחרורים ציינה כי לאור הנתונים שהובאו בפניה ולמרות היסוסים רבים עקב הרשעותיו ומאסריו "נתמלאו התנאים המאפשרים שחרורו המוקדם של האסיר וזאת לאור הדו"ח הסוציאלי החיובי ביותר והמלצות גורמי הטיפול על הסיכוי הטוב לשיקומו של האסיר".
7. החלטה זו הינה נשוא העתירה שבפנינו כאשר העותר הפנה לעברו של המשיב וטען כי כבר בעבר, כאשר המשיב התייצב בפני ועדות שחרורים, הוא הבטיח הבטחות שווא שלא יחזור לסורו, ניתנו המלצות חיוביות ביותר בעניינו, אך כל אלה, לרבות כל המאסרים אותם ריצה, לא הרתיעו אותו מלחזור ולבצע עבירות ומכאן שהסבירות להישנות מעשי העבירה אשר יש בהם כדי לסכן את שלום הציבור היא גבוהה. העותר טען כי היה על ועדת השחרורים ליתן משקל לכך שהמשיב הפר בעבר את האמון שניתן בו וכי הפרת אמון זו מהווה שיקול נכבד המצדיק דחיית בקשתו לשחרור מוקדם.
8. יצוין כי העתירה הוגשה ביום 19.7.12 וניתנה החלטת כבוד השופט קיסרי לעכב את שחרורו של המשיב עד החלטה בעתירה, שנקבעה לדיון בפנינו להיום, 23.7.12.
9. בפנינו חזרה ב"כ העותר על נימוקי העתירה, תוך הדגשת המסוכנות שבעותר לאור עברו המכביד.
10. ב"כ המשיב טען כי המשיב עבר שינוי מהפכני בחייו כאשר עבר טיפול גמילה ממושך, התנהגותו ללא דופי והוא מבצע בכלא תפקיד ייחודי של תומך בחולי נפש ואף מתנדב בגופים שונים. ב"כ המשיב ביקש לאבחן את מצבו של המשיב היום מזה שהיה בעבר וטען כי השארת המשיב במאסר בנתונים הקיימים, כאשר, כאמור עבר הליך של שיקום וכאשר כל הגורמים המטפלים נתנו המלצות לשחרורו ישים לאל את הוראות החוק ולכאורה ניתן יהיה לקבוע כי כל אסיר שעברו מכביד לא יזכה לשחרור מן המאסר. ב"כ המשיב הגיש לעיוננו פסק דין של בימ"ש זה (בהרכב כבוד השופטים י. שפירא, ע. גרשון וא. קיסרי), שם הוחלט על ידי רוב השופטים (י. שפירא וא. קיסרי) נגד דעתו החולקת של כבוד השופט גרשון לדחות עתירה של המדינה ולהורות על שחרור של אסיר חרף העובדה שהוא בעל עבר פלילי עשיר ומכביד ביותר וגם בתקופת מאסרו הורשע בתקיפת עובד ציבור ובדקירת אסיר אחר. ב"כ המשיב טען כי החלטת ועדת השחרורים הינה סבירה ובכל מקרה אינה לוקה באי סבירות כה קיצונית המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.
11. לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים הודענו כי החלטנו לקבל את העתירה ולבטל את החלטת ועדת השחרורים נשוא העתירה וכי נימוקנו יינתנו בהמשך. בהחלטתנו זו אנו מפרטים את נימוקינו, כאמור, לקבלת העתירה.
12. לועדת השחרורים מסורה הסמכות להורות על שחרורו של אסיר שחרור מוקדם, טרם סיים לרצות את מלוא תקופת מאסרו, בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק, כאשר סעיפים 9-10 לחוק מעגנים את השיקולים שעל ועדת השחרורים לשקול (רע"ב 4570102 מחאמיד נ. מ"י, פ"ד נו(5) 236 (2002)).
בהתאם להלכה הפסוקה בית המשפט שלערעור אינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של ועדת השחרורים, והיקף ההתערבות מצומצם למקרים בהם החלטת ועדת השחרורים חרגה ממתחם הסבירות (רע"ב 256/00 מסיקה נ. ועדת השחרורים (לא פורסם, מיום 17.2.00).
בענייננו - אנו סבורים כי אכן חרגה החלטת ועדת השחרורים ממתחם הסבירות באופן המצדיק את התערבותנו.
13. סעיף 3 לחוק קובע: "לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור".
הנטל לבסס הצדקה לשחרור על תנאי מוטל על מבקש השחרור ועליו להצביע על קיומם של שני תנאים מצטברים להצדקת השחרור: ראשית כי הועדה שוכנעה שהאסיר ראוי לשחרור מוקדם, ושנית כי שחרורו של האסיר אינו מסכן את שלום הציבור. עמדה זו משתלבת עם ההנחה המובנית ביסוד החוק כי לאסיר אין זכות מוקנית לשחרור על תנאי, בטרם השלים את תקופת מאסרו, וכי עליו לבסס את קיומם של התנאים המוקדמים כאמור בטרם תינתן לו הפריבילגיה של שחרור מוקדם (רע"ב 2546/06 טאלב גית נ. היועמ"ש (פסק דין מיום 1.8.06).
על פי סעיף 9 לחוק על ועדת השחרורים לשקול בין היתר, היבטי הסיכון לשלום הציבור הנשקף משחרור האסיר, אופי העבירה בשלה נושא האסיר בעונש מאסר, הרשעות קודמות של האסיר וחומרתן, אופי התנהגותו בכלא ומידת שיקומו.
14. בענייננו - משקלם המצטבר של הנתונים אודות הרשעתו הנוכחית של המשיב, זמן לא רב לאחר ששוחרר ממאסר קודם ועברו המכביד ביותר כמו גם העובדה שהנימוקים בהם הוא נתלה לשחרורו המוקדם זהים לאלה שנטענו בעבר, כאשר ועדת השחרורים אימצה אותם והורתה על שחרורו אך הוא חזר לסורו, מלמדים כי לא ניתן לתת אמון במשיב.
15. ודוק: איננו מקבלים את טענת ב"כ המשיב כי חל בו שינוי המצדיק מתן אמון בו. גם בשלוש הפעמים הקודמות בהם שוחרר המשיב שחרור מוקדם הוא טען כי התנהגותו בכלא טובה ביותר, כי ניתנו המלצות חיוביות בעניינו וכי עבר גמילה (אלא שאז דובר בגמילה מסמים וכיום בגמילה מהימורים).